קל לדבר על לקויות למידה, פערים וקשיים בלימודים כשמדובר על ילדים. זה רחוק מאיתנו, גם יש איזשהו חסד כזה, שהם עדיין רק ילדים ומותר להם לטעות או להיכשל. אולם משום מה אצל מבוגרים, כל קושי מסוג זה (ומסוגים אחרים, אבל זה מאמר ליום אחר…) מאבד את הלגיטימציה שלו.
אז לא, אנחנו לא מאבדים את הקשיים והלקויות שלנו כשאנחנו מתבגרים (ברוב המקרים), ואפילו רוכשים חדשים. הבעיה הגדולה היא שאף אחד לא מוכן לדבר על זה. ומה קורה כשאנחנו מרגישים משהו ולא מדברים עליו? נכון – בושה. אחת המחלות הגדולות ביותר של עולם המבוגרים. פעם ראיתם ילד בן 3 מרגיש רע כי הוא לא יודע משהו? לא, אבל אולי בגיל 5 או בגיל 7 הוא ירגיש כך, כי אנחנו המבוגרים כבר הספקנו ללמד אותו.
הבושה סביב עולמות הידע והלמידה נוצרת כאשר אנחנו לא יודעים משהו שאנחנו "אמורים" לדעת, ואנחנו חושבים שכולם מסביבנו יודעים. אולם לרוב אין זה המקרה – ברוב המקרים אנו חולקים את הבושה על אותו נושא בדיוק עם רבים מהמבוגרים הסובבים אותנו. ניקח לדוגמה את לוח הכפל: כמה מאיתנו באמת זוכרים ויודעים בעל פה את כל לוח הכפל? כמה זה שבע כפול שמונה? האם עניתם מיד, תוך פחות משלוש שניות? אם לא, אז גם אתם לא ממש זוכרים את כל הכפולות בעל פה, לפחות לא ברמה של שליפה מיידית מהזיכרון, כמו שאנחנו מצפים מתלמידים בבתי הספר. למען האמת, מניסיוני, רוב המבוגרים הולכים לאיבוד איפשהו בכפולות של שש או שבע. ולמעשה, קשה מאוד לזכור משהו שלא תרגלנו שנים רבות, ואולי גם לא ממש צריך.
בעולם של היום, לכל אחד יש מחשבון בצורת סמארטפון בכיס, כמו גם מילון, אינציקלופדיה, ספר היסטוריה, ומאגר אינסופי של ידע נגיש לכל. עם זאת, רובנו עדיין סוחבים איתנו את הבושה הזאת – שאיננו יודעים לחשב אחוזים, ששכחנו מי היה ראש הממשלה הראשון, או מי היה אבא של דוד המלך, או מהם השמות של שנים-עשר השבטים. לחלקינו קשה להתרכז בקריאה, לחלק יש שגיאות כתיב או שאנחנו לא יודעים להתנסח טוב בכתב.
ניתן לחלק את הפערים הללו לשני תחומים עיקריים – ידע ומיומנויות. ראש הממשלה הראשון ושמות שנים-עשר השבטים, למשל, נופלים לתחום הידע. מאידך, קריאה וכתיבה הן מיומנויות. בדברים דוגמת חישוב אחוזים ניתן לומר שמדובר בידע ומיומנות גם יחד.
בעבר, לידע הייתה חשיבות רבה בעולם שלנו. היינו נושאים עינינו לעבר מומחי הידע – המורים, הפרופסורים, בעלי המקצוע. כיום, אין צורך לקרוא לבעל מקצוע כשהטלוויזיה לא עובדת – אפשר לראות סרטון ביוטיוב שמסביר כיצד לתקן את התקלה. מעטים מאיתנו פונים לפרופסור לפיזיקה באוניברסיטה כשיש לנו שאלה על החוק השני של התרמודינמיקה – אנו מעדיפים לפנות לפרופסור גוגל המוכר, או אפילו לכלי בינה מלאכותית דוגמת ChatGPT.
מהפכת המידע בעידן האינטרנט הפחיתה משמעותית את הצורך במומחי תוכן שכאלו, אך אנו, המבוגרים שגדלו בעידן הידע, עדיין סוחבים איתנו אשמה ובושה על כך שאנו לא זוכרים דברים שנחשבים "טריוויאליים".
נושא המיומנויות קצת שונה, שכן מיומנות איננה דבר שניתן להשיג במיקור חוץ, כמו ידע. אני יכולה לראות סרטון שמנסה ללמד אותי איך לרכב על אופניים, אך הביצוע בפועל תלוי בי – ביכולות הטבעיות שלי לאיזון, בביטחון שלי בגופי, בזמן שאשקיע בתרגול ועוד.
סביב מיומנויות אין את ההילה האופפת את הידע, אך ללא ספק יש בושה רבה. זאת כי למרות שכמעט כולם יכולים לרכוש מיומנות נתונה, ישנן נטיות טבעיות לאנשים שונים, ושוני ביכולת. כל אחד שהולך לשיעורי שחייה כנראה ידע לשחות בסוף, אבל לא כולם מייקל פלפס. כמעט כולם יודעים לקרוא ולכתוב, אך לאנשים רבים יש שגיאות כתיב, דיסלקציה או דיסגרפיה. דברים כאלו לרוב אינם בשליטתנו, ואם כי יש שיגידו לכם להמשיך לתרגל כדי להיפטר משגיאות הכתיב שלכם, אינני מאמינה שניתן להיפטר מדיסלקציה בתרגול. אמנם בהחלט ניתן לשפר היבטים מסויימים באמצעות תרגול. לדוגמה ילד שבזמן קריאה מתהפך לו סדר האותיות, יכול ללמוד לזהות את ההיפוך במהירות ולתקן אותו בעת הקראה בקול, אך סדר האותיות ימשיך להתהפך עבורו.
כאן מגיעה הבושה. למה אני לא מצליח למרות שאני מנסה כל כך? אני בטח טיפש, עצלן או פשוט גרוע. הילד או המבוגר מאמין שהקושי שלו נובע מכישלון בביצוע, שניסה ולא הצליח או שלא ניסה מספיק, ושהאחריות והאשמה מוטלות עליו. זאת כאשר ברוב המקרים, הוא עבד פי שלושה יותר קשה מחברו לכיתה, שפשוט זוכר את ההבדל בין "אם" ל-"עם" לאחר ששמע את ההסבר פעם אחת, ועדיין לא מצליח, שלא באשמתו. למרות שהתאמץ הרבה יותר, עדיין מרגיש עצמו עצלן או כישלון, ולו רק מפני שהמוח שלו בנוי קצת אחרת.
אני מפצירה בכם המבוגרים, להתבונן על עצמכם ועל הסובבים אתכם – חבריכם, ילדיכם, תלמידיכם – בעין יותר סלחנית. אותו תלמיד שלא מבחין בין א' ל-ע', כנראה בעל כישורים יוצאים מן הכלל בפתרון בעיות, יכולת לזהות פרטים קטנים שאף אחד אחר לא רואה, או כישרון בקריאה וניתוח של בני אדם. זהו בעצמכם ובשאר בני האדם את נקודות החוזקה שלכם, הישענו עליהן והשתמשו בהן לטובתכם. הסירו את הבושה מהמשוואה – היא רק פוגעת בכם. אמרו משהו בשיחה שכולם הבינו ואתם לא? תשאלו. אתם לא בטוחים איך לכתוב מילה שנראה לכם שכולם יודעים לכתוב? תשאלו. אם אתם חוששים שמבוגרים אחרים ילעגו לכם על דברים שמעוררים בכם בושה – תחלקו איתם את תחושותיכם. "כן, אני דיסלקט, והאמת שזה תמיד מאוד הביך אותי. תוכל לעזור לי לאיית את המילה 'עכשיו'?". הציגו את חוסר הביטחון שלכם בביטחון – capitalize on your insecurities. אם אדם מבוגר בכל זאת ילעג לכם במצב כזה – מדובר בבריון מגודל שמקרין עליכם את חוסר הביטחון שלו עצמו, אז אל תתרגשו.